אז למה כל כך קשה להגיד את זה?
למה הוא לא אומר אותו ודי?
וכל זה על משפט. משפט אחד.
אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך.
זהו.
אווווווף, כלום לא יוצא לי מהפה.
אני רק רוקדת איתו.
סלואו.
זה דווקא נעים.
בשקט.
אני מרישה כאילו רק שנינו כאן.
אני וגל.
לבד.
הוא הולך להביא פונץ', לי ולו.
אני פתאום מרגישה כבדה.
אני מסתכלת סביב.
כולם מסתכלים עלי בדאגה.
פתאום אני רואה את עצמי שוכבת.
למה אני לא מרגישה כלום?
הוא רץ אלי,
שתי הכוסות נופלות מידו ונשברות.
הוא מטלטל אותי בחוזקה.
הוא צורח אלי: "דניאל! דניאלי! קומי, חמודה שלי!! קומי! למה היא לא עונה?? אני מתקשר לאמבולנס. עכשיו."
אני רואה, כאילו מלמעלה, אנשים לא מוכרים לוקחים אותי באלונקה.
הוא בוכה.
אני רק רוצה לצרוח לו . לצרוח לו שאני בסדר.
פותחת את הפה, אני לא מצליחה לצרוח.
פתאום אני מבינה.
אני...... מתה.
;){kind=link}