פרק 3
"יפה שלי.." שמעתי את אמא שלי בוכה.
"לא, לא, היא תהיה בסדר.. נכון?" סבתא שלי ניסתה להרגיע אותה..
הרופא אמר לי מבעד למשקפיו, לקרחתו החלקה ולשפמפם הענקי שלו: "דניאל נוסבאום? את.. שברת את שתי הרגליים שלך. את תסעי לביה"ס בכיסא גלגלים.. ות.."
קטעתי אותו באמצע.
"מה?!?!?!?!?!?!?!?" צרחתי.
"טוב, שעת הביקור נגמרה. יש לך שבוע ימי מחלה. פה מצד ימין שלך, נמצאת רומי, היא שברה בתאונת דרכים את האף שלה, ואת היד שלה. מצד שמאל, יש פה את מיטל ואת נופר, תאומות זהות.. אחת שברה את היד, ואחת את הרגל... טוב. אז את כבר תסתדרי לבד..תזכירי לי בת כמה את?"
הרופא אמר בטון הזה שלו.
"בת 14, למה?? אמא, את תדברי איתי בטלפון, נכון?"
וממש ממש רגע לפני שהרופא פינה את כולם משם, אמא אמרה לי ש"ברור ממי שלי, נבוא לבקר כל יום בייייי"
"אז.. איך קוראים לך?" רומי שאלה.
"דניאל."
;){kind=link}